עשיתי את כל הדרך ליפן וחזרה, הגשמתי חלום ילדות וחזרתי עם השקפה מעט שונה על החיים
קצת פחדתי להגשים חלום, כמעט בטוח שזה לא יהיה כמו שחלמתי, ועל מה אחלום אחר כך?
החלטתי שמספיק כבר להגיד ש”החלום שלי זה לנסוע ליפן” ופשוט נסעתי ליפן. עכשיו אני פה לספר מעט על החוויה.
עולם אחר
תתארו לכם עולם שאפשר להתהלך בו בביטחון שאף אחד לא מנסה לרמות. שאתם יודעים בוודאות שנהג מונית, לבוש מדים עם כפפות צחורות, לא ישאל אם להפעיל מונה, ייקח אתכם ליעדכם בדרך הקצרה ביותר ולא ינצל את העובדה שאתם תיירים כדי להאריך את הדרך, הוא יקח אתכם לכל מקום שביקשתם גם אם הוא ממש ממש קרוב. עולם בלי טיפים, מקום שבו אם תשימו ביד מטבעות המוכר ונותן השרות ייקח ממנה בדיוק את הסכום המתאים. מקום שבו אנשים עושים את עבודתם ברצינות תהומית ומתייחסים אליה בכבוד. מקום שבו אם שלחת מטען לעיר מרוחקת אתה יודע בוודאות שהוא יחכה לך במקום ובמועד שביקשת. חזרתי עכשיו ממקום כזה ומה אפשר לומר? אפשר לומר שהחיים פחות מתוחים, שאתה לא מבזבז אנרגיה מיותרת בעמידה על המשמר, בפחד “לצאת פראייר”. מה עוד יש שם? בטחון אישי ברכבות וברחובות, יש התחשבות עצומה בזולת. שלושה שבועות ולא שמעתי צלצול נייד אפילו פעם אחת. בטח ובטח לא ברכבות או באוטובוסים. כי אף אחד לא יעלה על דעתו לדבר בטלפון במרחב הציבורי לא כן שכן לאכול או לשתות. מדברים בלחישה כי התחשבות באחר היא “דת” ביפן. על זה בנויה החברה. יש אומרים שיפני לא יגיד לך “לא”. על פי מיצו (המדריך היפני שלנו) זה לא בדיוק ככה. הוא הסביר שיפני לא ידבר בצורה חד משמעית גם כי יש פנים לכאן או לכאן בכל החלטה שעומדת על הפרק אבל בעיקר נובעת התנהגות זו מתוך הפחד לפגוע באחר. יפן הינה חברה מאד פטריאכלית. והדבר המדהים הוא, שהאזרחים בטוחים שאלו שמעליהם (בוסים, ואלו המנהלים את המדינה) דואגים להם ורוצים בטובתם. כל תכליתם היא לפעול לקידום החברה בכללותה ולא לקידום טובתם האישית. מהתפיסה הזאת ומהביטחון הזה נגזרים מרבית הדברים המופלאים והנדירים שניתן למצוא ביפן ושהופכים אותה למדינה כל כך מתקדמת, שונה ומיוחדת.
חלום ילדות הסיפור שלי עם יפן התחיל אי שם בשנות ה-70 ואני ילדה כבת חמש הגדלה בקיבוץ. שני הספרים האהובים עלי היו “אלה קארי הילדה מלפלנד” ו”נוריקו סאן הילדה מיפן” (כן גם אני ראיתי את הסרט המקסים של דבורית שרגל העוסק במסע שלה למציאת גיבורות ילדותה). אין לתאר את הקסם שהילך עלי ספר זה. בל נשכח שהיו אלו ימים ללא הרבה אפשרויות לדעת מה קורה בעולם הגדול שמחוץ לישראל והספר הזה הביא לחיי הצצה נדירה לחיים אחרים, למדינה שלא יכולתי לחלום שאי פעם אוכל להגיע אליה. ולכן יפן בשבילי הייתה תמיד חלום רחוק, משהו לא מושג. בשנים האחרונות אמרתי שבגיל חמישים אסע ליפן. כולם אמרו שזה נורא יקר. פה אני רוצה לנפץ מיתוס: יפן ממש ממש לא יקרה (בטח ובטח יחסית לישראל), נוחה לטיול עצמאי (שזה מה שאנחנו עשינו) מעניינת, שונה מכל מה שאנחנו מכירים. אז אחרי שהגשמתי חלום ילדות, חייבת להתחיל לחפש חלומות חדשים. עוד על הטיול כולל טיפים למטייל העצמאי.
מה היה החלום שלכם? האם הגשמתם אותו? ואיך זה היה בשבילכם להגשים חלום?
ילדה יפנית שבאה לקבל ברכה במקדש צילום: תמר גרינברג