לזכרה של אורית חברתי בעשרים השנים האחרונות שהייתה לי לעוגן ולמשען
כבר חודשיים וחצי אני נפרדת ממך בליבי. כבר חודשיים וחצי שאני נוסעת באיילון והלב מתכווץ לי כשאני חולפת או עולה ביציאה של קק"ל. חודשיים וחצי שאני נמנעת מללכת לבתי קפה שישבנו בהם, לקניון שבעת הכוכבים שבו נהגנו במשך שנים ללכת לבוקר מהסרטים. שם גם ראינו את הסרט "שחור לבן". האחרון שראינו ביחד. אז כבר התחלת להרגיש ממש לא טוב.
אתמול לבשתי חולצה שקנינו ביחד בקניון רמת אביב. תמיד צחקתי שאני לא צריכה לעשות כרטיסי מועדון כי לך יש את כל כרטיסי המועדון הקיימים בארץ. כבר חודשיים וחצי שאני נפרדת ממך בליבי, חודשיים וחצי שאני לא מפסיקה לחשוב עליך כל רגע ולכאוב את העובדה שאין באפשרותי לעזור לך בסבלך הנורא. חודשיים וחצי שאני מנסה להבין איך אוכל להמשיך בלעדייך וכבר חודשיים וחצי כל יום שעובר מלמד אותי איך זה נראה להמשיך לבד בלעדייך. לפני שלושה שבועות ביום שישי פתאום הגיעה לי הודעת ווטס אפ ממך. כתבת שאת אוהבת אותי מאוד ומרגישה אותי כל הזמן בלב. זאת הייתה ההודעה האחרונה ממך. זאת הפעם היחידה בכל החברות שלנו שאמרת לי שאת אוהבת אותי. ואז הבנתי שבעצם אף פעם לא היה לי ספק בזה.
היום אנחנו מלווים אותך למנוחתך האחרונה. מקווה שאת יודעת שהשארת זיכרונות טובים אצל כל מי שפגש בך והכיר אותך. וגם בור ענק אצל כל האוהבים אותך.
נוחי בשלום על משכבך. אני בטוחה שאם אכן קיימת אפשרות כזאת את תשמרי עלינו מלמעלה.
