לזכרה של סבתא פרומקה שהיתה האחרונה מדור המייסדים של קיבוץ יד מרדכי והלכה לעולמה בגיל 101. ולזכרו של דור המייסדים שחלם על מדינה ליהודים, שקידש את הכלל על פני הפרט ושמנהיגיו הצנועים לא רק שימשו כדוגמא ונתנו השראה אלא באמת דאגו למדינה
נולדת בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. קשה לספור את מספר המלחמות הקשות שנאלצת לעבור במהלך שנות חייך. אבל ניתן לומר שמלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור היו מלחמות גורליות. מלחמות ששינו את חייך לעד. לפני כמה שנים יצא לי לשוחח עם חברה מבוגרת ממני שמשפחתה ידעה כאב רב. היא שאלה אותי האם אפשר לעבור את החיים האלה בשלום בלי אסונות גדולים. חשבתי לרגע ואז אמרתי לה: הנה סבתא שלי תודה לאל ילדה ילדים בריאים, נכדים, נינים. בסה”כ כולם בריאים, נשואים, ברוך השם טאץ’ ווד כמו שנוהגים לומר אין לה צרות. ואז שנייה אחרי, זה היכה בי. סבתא שלי איבדה 7 אחים ואחיות וזוג הורים. זה בלתי נתפס. ומה שלא נתפס זה שהיא מעולם לא דיברה על זה, כך שאני גדלתי בלי לדעת לא כל שכן להבין מה זה אומר. מה זה אומר לעלות לבד בגיל 18 לעזוב מאחור משפחה גדולה ולא לראות אותה יותר לעולם.
יושבים מימין למעלה: האחים דוד, חווה, האב יוסף, האם שיינדל, האחים הקטנים גרשון וינטל והאח מרדכי יושבות מימין למטה: האחיות צבייה ובלומה וסבתא פרומקה
האובדן של סבתא חדר להכרתי לפני הרבה שנים. בפיגוע “סבארו” בירושלים. פיגוע שבו נהרגו חמישה בני משפחה אחת. כל הארץ סערה. ואני הבנתי לראשונה, שסבתא שלי איבדה את כל משפחתה ואף פעם לא עצרנו לרגע לחשוב איך זה מרגיש ואיך חיים עם זה הלאה. העובדה שסבתא גדלה במשפחה כל כך גדולה ואני מאמינה שגם חמה היא שנתנה לה את החיבור הפנימי, ואת הכוח לעמוד מול לחצים חברתיים בלתי ניתנים לתיאור. סבתא נשארה תמיד נאמנה לעצמה ולערכים שלה. היצר האימהי שלה, הוא שגרם לה לקפוץ באינסטינקט, ברגע האחרון על הנגמש שפינה את הילדים מהקיבוץ במלחמת השחרור ולהצטרף לילדיה אורי ונחשון. מעשה שעליו שילמה מחיר יקר לאורך כל חייה. זאת גבורה בעיני. לעולם אזכור את הבית הפתוח שהיה לה ולסבא. את המתנדבים, התיירים והנערים שאירחה לאורך השנים ומצאו אצלה בית. בימים עברו אנשים לא הרבו לטוס אבל מי שכבר שפר עליו גורלו והצליח לצאת את גבולות הארץ לא חזר בלי מתנה לסבתא. כולם זוכרים את עוגת הגבינה המפורסמת ואת עוגת נחשון ואני גם זוכרת עוגה עם קרם בננות ודולצ’ה דלצ’ה. במהלך השנים שאלתי אותה: סבתא את לא מצטערת שעלית לארץ ולא נסעת לקנדה ולאמריקה כמו בני הדודים שלך? והיא אמרה, תמי אני אף פעם לא הצטערתי על המעשה הזה. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם באיזה עוני גדלנו. אתם לא יכולים להבין מה זאת אנטישמיות. מה זה לצאת החוצה ולפחד פחד מוות. אז זהו ממשפחה של 8 ילדים היית השורדת היחידה והקמת שבט גדול. וזה הניצחון האמתי שלך. נוחי בשלום על משכבך. מקווה שהעולם הבא אכן קיים ותוכלי סוף, סוף לפגוש את המשפחה היקרה שאיבדת. אבא יוסף, אמא שיינדל והאחים מרדכי, דוד, חווה, צבייה, בלומה, גרשון ויינטל ואת בעלך דולק זכרם לברכה. יהא זכרם ברוך.
