חושבים לפני שמתחפשים
לקראת פורים, פוסט שתחילתו בתמונות וסופו (כך אני מקווה) בתובנות
הפוסט עוסק בתנוחות צילום פופולריות של נשים ונערות וסוקר את הדרך שבה התהוו תנוחות אלו וכיצד השתרשו בתרבות החזותית של ימינו. אני מוצאת שיש קשר בין זה לבין העובדה שכל שנה מחדש עת מגיע חג הפורים, מטריד לראות את התחפושות שבוחרות בנות הנעורים (וגם נשים מבוגורות יותר) לעטות על עצמן. מרבית הנערות לבושות בבגדים חושפניים ופרובוקטיביים. שפנפנות, מלצריות, וונדוומן וכד'. העיקר שיהיה קצר, צמוד וחושפני ככל האפשר. נדמה שחג הפורים מוציא לאור את כל הפנטזיות/ הציפיות/ חוסר המודעות/ (תקראו לזה איך שתרצו) של הבנות. שנים של חיפצון האישה, חשיפה למאות שעות של פרסומות בהן מוצגות הנשים כפתייניות וטיפשות עושות את שלהן. בחג הפורים ניתן לראות את התוצאות (העגומות) בעיניים. ונשאלת השאלה כיצד אנו הנשים נותנות יד לתופעה הזאת? לכך שהנשים בתרבות החזותית מוצגות כמיניות/פתייניות? האם כך באמת אנו רוצות לראות את עצמנו? כולנו מכירים את התנוחות שחוזרות על עצמן בצילומי נשים הן בפרסומות והן בצילומים עצמיים של נשים ונערות. בחרתי להראות פה שלוש תנוחות:
1.ידיים למעלה על הראש....
צילום: Shutterstock
2. על המותניים…
סקארלט ג’והנסון צילום:shutterstock
3. אלף נשיקות…
ריהאנה. צילום מסך
חשבתם פעם מה מקור התנוחות וכיצד קרה שהמוני נשים ונערות ואף ילדות ממש קטנות בוחרות להצטלם בתנוחות אלו?
קצת מהספרות
חוקר האמנות והמסאי הבריטי ג’ון ברג’ר טוען בספרו ways of seeing כי תמונות המציגות עירום פונות אל המיניות של הצופה הגבר, ואין להן קשר למיניות של האישה המתוארת בהן. הנשים שם בשביל הגברים והמיניות שלהם, ולא בשביל עצמן ומיניותן שלהן. ברג’ר גם טוען כי היחסים הבלתי שוויוניים האלו בין גברים ונשים מקורם עוד באמנות הציור האירופאי ההומניסטי. הם מוטמעים עמוק בתרבות שלנו, ובתודעתן של נשים העושות לעצמן את מה שגברים עושים להן – הן מחפצנות את עצמן.
אז איך הכל התחיל להתגלגל?
אמרנו אמנות:
לידתה של ונוס בוטוצ'לי צילום: תמר גרינברג
Venus Anadyomene, 1848 Jean Auguste Dominique Ingres צילום מסך
פאבלו פיקסו פרופיל אשה, 1908 צילום מסך
אישה מסרקת שערה, אביגדור ארכיפנקו 1914-15 צילום מסך
רנה מגריט, 1929 La Geante, צילום מסך
Pin up girl צילום: מאתר funpop
פרסומות
זהו כבר צילום פרסומת של pin up girl. המושג “פין אפ גירל” מלווה אותנו כבר יותר מ-100 שנה ומתאר דוגמנית או שחקנית שהתמונה שלה הופצה על גבי גלויות או פוסטרים לקהל הרחב והגברי. מי שזכתה לפופולריות מרשימה בקרב קהל היעד – חיילים וצעירים מתבגרים – זכתה להגשים את החלום האמריקאי, בגרסת המוסכים, ולככב בלוח שנה. לדוגמא: מרלין מונרו וברידג’יט ברדו. מקור ההשפעה ל pin-up girls היו פרסומות מסוף המאה ה-19 תחילת המאה ה-20 שפנו לחקלאים עם עלייתו של שוק המיכון החקלאי. הפרסומאים בנו תמונה סטראוטיפית – אידיאלית של נשים המנוגדת בתכלית לדמות האמתית של החוואית הקורסת תחת עול הבית והמשק. בעוד נטל העבודות היה רובו ככולו על כתפי האישה הרי השליטה על ההון המשפחתי הייתה בידי הגבר. לפיכך, פנו הפרסומאים לשני המינים כשמטרתם הייתה מצד אחד לגרום לכך שהאישה תשכנע את בעלה לרכוש את הכלים הממוכנים שיקלו מעומס העבודה שלה ומצד שני פנייה לגבר תוך הבטחה שכך תראה אשתו אם ירכוש את הכלים החדשים. וככה זה ממשיך
מרילין מונרו. צילום מסך
בירג’יט ברדו צילום מסך
ביונסה. צילום: sutterstock
אגם רודברג. צילום מסך
בר רפאלי צילום:shutterstock
צילום מסך
צילום מסך
גברים
ג’ון ברג’ר ממשיך: להיוולד אישה משמעו להיוולד לתוך מרחב מוקצה ומוגדר, להיוולד להשגחתם של הגברים ולטיפול בהם. נשים למדו להפנים את המבט הגברי ואת הנורמות שעל פיהן הן נצפות ונשפטות על ידי הגברים. כתוצאה מכך האישה תמיד מודעת לעצמה ולנוכחותה בכל פעולה שהיא מבצעת, היא מדמיינת וסוקרת את עצמה ללא הרף ובכך נמדד ערכה העצמי של האישה: בדרך שבה היא מצטיירת, בעיני גברים, נשים ובעיני עצמה.
צילום מסך
אני ואת נשנה את העולם
חברותי ללימודים טוענות שציורי נשים בעירום ובתנוחות פרובוקטיביות שונות לאורך כל ההסטוריה, נובעת מסטייה/ יצר מציצנות/ תחושת עליונות/ סוג של התעללות וכד' של גברים שמשווקת באמתלה שזו אמנות. מאז ומעולם כנראה, משתמשים במילה "אמנות" בנסיון להצדיק פרקטיקות לא מוסריות רבות שבהן נעשה שימוש לצורך יצירה כאילו בשם האמנות ניתן / מותר לעשות הכל.
קשה לשנות את העולם אבל אם כל אחת מאיתנו תהיה מודעת לאופן שבו היא מצטלמת/ מתחפשת לפחות תהיה בידה הבחירה כיצד היא רוצה להציג את עצמה לעולם. בואו נפסיק אנחנו לחפצן את עצמנו.
אשמח לשמוע מה חשבתם/ן על הפוסט.