התאהבתי...אולי אחרי שתקראו תבינו גם למה
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי בטח ראה באתר את עבודות ה art journaling שלי. כפי שכבר כתבתי, מהרגע שהתודעתי ליומן הויזואלי נשאבתי אליו והוא הפך לחלק מאוד מרכזי בחיי.
לקראת סיום שנת הלימודים הציעה המורה שלנו רקפת, שכל אחת תבחר לעצמה פרוייקט גמר. משתפת אתכם בתהליך העבודה ובתוצר הסופי שהוצג בתערוכת הגמר.
מקור ההשראה לעבודה שקראתי לה "בין שני עולמות" הוא טקסט שכתב צ'ארלס דיקנס ומופיע בספר "בין שתי ערים". ספר שפורסם לראשונה בשנת 1859.
ברומן זה מבקש דיקנס, להצביע על גרעין אלים שנמצא בכל אחד מאתנו – וכאשר בשלו התנאים לכך הוא מתפרץ בכל עוצמתו.
למה בחרתי בטקסט מלפני 160 שנה?
זה קרה כשהגיע מועד האזכרה לחברתי הטובה אורית ז"ל שנפטרה בקיץ שעבר. ניסיתי לסכם לעצמי את השנה הזאת שהייתה מצד אחד אחת השנים הכי טובות שהיו לי בחיים ומצד שני זו הייתה שנה מאוד קשה שבה איבדתי חברה שהייתה לי לעוגן ולמשען במשך עשרים שנה של חברות אמיצה. שנה שבה התמודדתי עם אבל גדול וחלל ענק שנפער בליבי, ושנה שבה הגשמתי חלומות של שנים. פתאום נזכרתי במשפט ששמעתי פעם: "היה זה הטוב בזמנים- היה זה הרע בזמנים" המשפט הזה הוא חלק מפסקה גדולה יותר המורכבת משישה משפטים שמתארים את אותו רעיון רק במילים שונות. מילים אלו של דיקנס מצליחות לתאר באופן מדויק ונוגע ללב, את תחושותיי לאורך השנה האחרונה. התרגשתי מכך שמילים שנכתבו לפני קרוב ל 160 שנה מצליחות לגעת בי כל כך חזק.
התובנה שאפשר להחזיק ביחד כאב גדול מצד אחד ואושר גדול מצד שני, והידיעה שזהו טיבו של עולם, בשבילי - זאת נחמה גדולה.
היה זה אך טבעי לנסות לתת למילים של דיקנס גם ביטוי חזותי.
אז כן הייתה לי גם שנה של כאב וצער גדול וגם שנה מדהימה ומסתבר שאמרו את זה קודם לפני...
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים,
היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות,
היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקות,
היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים,
היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש.
הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי".
