משיחה במספרה ועד סנטייגו סיירה. למה פוליטיקאים לא אוהבים אמנות ביקורתית
קצת אחרי מבצע צוק איתן בקיץ 2014 ישבתי במספרה. באותם ימים כתבתי את עבודת הגמר שלי בתואר השני בחינוך לאמנות. ולכן כל הנושא של ביקורתיות, וחינוך לביקורתיות היה מאוד נוכח בחיים שלי. באותו הבוקר ביקרה במספרה גם אישה מבוגרת. התחילה שיחה ביני ובין הספר: אני אמרתי שאני לא מאמינה לשום דבר שאני קוראת בעיתונים או באתרי החדשות, מה שגרר בהמשך שיחה על הסדרה "בית הקלפים". דיברנו בין השאר על כך שגם מלחמות פורצות הרבה פעמים על רקע פוליטי ואישי. האישה המבוגרת שישבה עד עכשיו בשקט נחרדה. היא שאלה אותי אם אני באמת חושבת ומאמינה שפוליטיקאים ישלחו חיילים למות במלחמות בגלל שיקולים פוליטיים / אישיים. ואז הוסיפה: "אני יותר מבוגרת ממך אני קוראת שני עיתונים ביום ורואה את כל הערוצים. איך את יכולה לדבר ככה"? אמרתי לה שזה שהיא מעודכנת בכל מה שכותבים ומשדרים אין לו ערך אם היא לא צרכנית ביקורתית ואם היא מאמינה בכל מה שמשודר בתקשורת בלי לשאול שאלות.
למה חשוב להיות אדם ביקורתי ?
קודם כל, זה מצער לפגוש אנשים מבוגרים שאין להם כלים להסתכל על המציאות באופן ביקורתי ולצערנו זה דבר שכיח. הסיבה לכך היא, שלמדינה אין עניין באזרחים ביקורתיים וזאת כיון שיש לה אינטרסים משלה ומטרות משלה שאינן עולות בקנה אחד עם צרכי האינדיבידואל בחברה.
מה הקשר בין ביקורת לאמנות?
כולנו עדים למאבק שמנהלת שרת התרבות נגד אמנים ותאטראות שעוסקים בתכנים שאינם תומכים במדיניות השלטונית וערכיה ואת האיומים על כך שהמדינה לא תתקצב מוסדות שלא משקפים את הלך הרוח הרצוי מבחינת השלטון. זאת בנוסף ל"מלחמת התרבות" והמאבק התרבותי שדוגמא חיה לו ראינו לאחרונה בטקס הדלקת המשואות. אין זה מקרי שדווקא האמנים מוצאים את עצמם מותקפים לא פעם על ידי פוליטיקאים.
בכל סוגי המדיה מעיתונות כתובה ועד ערוצי טלויזיה ורשתות חברתיות המידע שמגיע אלינו משובש בדרך, מסונן ונערך בקפידה לפני שהוא פורץ לחיינו ומכתיב את סדר היום.
שימוש באמנות כאמצעי מחאה אינו רעיון חדש. מאז המאה ה-18 ועד ימינו משתמשים אמנים באמנות ככלי ביקורתי. הקשר בין אמנות, תרבות, אידאולוגיה וכוח ממשיך לחלחל גם במאה ה-21. אמני מחאה מעבירים מסרים נגד השלטון בדרכים מגוונות ובכך הם מעודדים את הדיון הציבורי וחושפים את הציבור לעוולות השלטוניות. אמנות מחאה טובה מטרתה ליצור שינוי חברתי ופוליטי. כיום נעשה שימוש רב בתקשורת המקוונת כדי לבטא מחאה אמנותית, להפיץ אותה ולגייס באמצעותה אנשים למאבק. האמנות שהתפתחה לצד המחאה היא עשירה, מגוונת ומופצת לקהלים גדולים. ביקורתיות היא נדבך חשוב בחברה דמוקרטית. עבודות אמנות ביקורתיות עוסקות בנוסף לביקורת פוליטית גם בביקורת חברתית: בחוסר השוויון החברתי, המגדרי והאתני (גזעי). יחסי כוח בין קבוצות, ובמיוחד באוכלוסייה מוחלשת ומושתקת.
סנטייגו סיירה הוא אמן ספרדי שלצורך המייצגים שלו הוא משתמש באנשים משולי החברה, משלם להם כסף והם בתורם מאפשרים לו לעשות שימוש בגופם. בתמונה זו ניתן לראות 133 מהגרים שחורים שהאמן חמצן את שיערם לבלונד תמורת 60$. הוא עשה את המיצג בביאנלה שהתקיימה בוונציה ב- 2001.
ניתן לראות שבמיצג הזה סיירה משתמש בגוף כחומר גלם. הוא מביא לידי אבסורד את הכמיהה של אנשים כהים ללובן. תשוקה בלתי אפשרית להפוך משחור ללבן. סיירה בחר במהגרי עבודה "חסרי שייכות". אין להם אזרחות, הם אינם חוקיים, אין להם היכן לגור. השימוש באנשים אמיתיים מכריח את הצופה להסתכל על עצמו בהשוואה למהגר העבודה. על המקום שלו בעולם, על מעמדו. העבודה היא מראה שהאמן מעמיד מול פני הצופה. יכול להיות שכאשר נעבור ליד רוכל שחור שמוכר תיקים מזויפים לא נשים אליו לב אבל כשסיירה מעמיד רוכל עם שיער מחומצן הוא מכריח אותנו לראות אותו. לא נוכל להתעלם מהמראה הבוטה החורג מקשת הצבעים הטבעית, ומהטבעיות שבה אנחנו מקבלים את העובדה שהמוכרים האלה חיים ברחוב ללא מחסה ללא תנאי מחיה מינימליים, ללא מעמד וללא בטחון קיומי כלשהו.
Santiago Sierra, 160cm Line tattooed on 4 people, 2000
פה השתמש סיירה בגופן של 4 זונות על מנת לקעקע על גבן קו. תמורת ההסכמה להתקעקע הוא שילם להן מחיר של מנת הרואין.
עוד על העבודה תוכלו לקרוא במאמר המרתק של נעה דוידסון העוסק בקעקועים באמנות.
עוד עבודות של סנטייגו סיירה
לא ניתן להפריד תרבות מאסתטיקה ולכן אחת הדרכים לחנך לביקורתיות היא באמצעות (חינוך ל) אמנות.
באמצעות חשיפת התלמידים לאמנות מחאה ולאמנים אקטיביסטים יש לקוות שהם יוכלו בעתיד לשאול שאלות, להתנגד לאידיאולוגיות הקיימות, ולזהות את התכנים "מטעם" ואת האינטרסים הנמצאים מאחורי כל אותם מסרים חזותיים, הכתובים והמשודרים בערוצי התקשורת השונים. במיוחד חשוב הדבר בתקופה שבה המושג "פייק ניוז" איננו יורד מסדר היום. לפגוש אנשים כמו האישה מהמספרה מוכיח שעבודה רבה לפנינו. נשאלת השאלה למי בכלל חשובה האמת?
National Gallery London חינוך לאמנות ב
צילום: תמר גרינברג