אחרי ארבע שנים מרתקות עם היומן הויזואלי נפרדת מהמורה שבזכותה הכל התחיל
מודעה על סדנת ג'לי פלייט שהתפרסמה בפייסבוק גרמה לי לצלצל לרקפת הדר באותו אחר הצהריים של סוף דצמבר 2014. לא ידעתי שהשיחה הזאת תשנה את חיי. הגעתי לקבוצה של חמש בנות שכבר עבדו ביחד כשלושה חודשים וישר התחברתי אליה. מאותו הרגע הרגשתי ש"הגעתי הביתה". שהיומן הויזואלי זה מה שחיפשתי כל החיים ולא ידעתי. בערב כתבתי לחברה שלי ש"נראה לי שמצאתי את היעוד שלי וזה מצחיק שאני אומרת את זה כי עד אתמול בכלל לא הכרתי את הז'אנר הזה". ההודעה הזאת שמורה עד היום בווטס אפ.
באחד מהשיעורים הראשונים, יצרנו קלפים אישיים עם דימויים שכל אחת בחרה להביא לעצמה מהבית. זה היה אחד השיעורים המשמעותיים שהיו לי. בבת אחת התחלתי ליצור ולא יכולתי להפסיק. חזרתי הביתה וישבתי כל סוף השבוע עד ארבע בבוקר ויצרתי. לאט לאט ככל שעשיתי יותר קלפים ראיתי פתאום שיוצאים לי ציורים. ציורים בגודל קלף. המשכתי ליצור עד שהיו לי שישה ציורים קטנים שאהבתי. לקחתי את כל הציורים הקטנים ושמתי אותם בשורה ופתאום גיליתי שמה שנוצר בתהליך העבודה זה גלגל החיים.
מאוד התרגשתי מזה ובסופו של דבר בחרתי להציג את סדרת הציורים הזאת בתערוכת הגמר של התואר השני בגלריית "המדרשה". קשה לתאר כמה אנשים קרובים לי הגיעו במיוחד מכל קצווי הארץ לראות את העבודות האלה. אנשים שלא ראיתי שנים טרחו ובאו לגלריה.
במהלך חצי השנה הראשונה של שנת 2015 ליוויתי את א' חברתי היקרה בחודשי חייה האחרונים. לצערי, היא לא זכתה לראות את התערוכה כי מצבה הבריאותי היה כבר קשה מאוד והיא נפטרה כעבור עשרה ימים. השבוע ציינו שלוש שנים למותה. בשבת, פגשתי שתי חברות שלה. שתיהן עדיין מחכות לראות אותה כשהן עוברות ליד ביתה במקום שבו הן נהגו לאסוף אותה. שתיהן בכו ודיברו על החסך העצום שקיים בליבן ושהן לא מצליחות למלא. א' עדיין מאוד חסרה להן. פתאום הבנתי שבכל התקופה לפני מותה ובכל השנה הראשונה אחרי לכתה, עסקו רבות מהעבודות שלי ביומן הויזואלי בה ובקשר ביננו, בגעגועים אליה ובגעגוע לקשר מיוחד שאבד ולא יחזור לעולם. גם פרוייקט הסיום שלי "בין שני עולמות" שנוצר ממש בסוף שנת האבל הראשונה, היה נסיון שלי לסכם את השנה הזאת שבה חוויתי גם אובדן ענק אבל גם דברים נפלאים ורגעים מרגשים. כנראה שלא סתם הגעתי ליומן הויזואלי בתקופה הזאת בחיי. אני מבינה עכשיו שבזכות העבודה בו עברתי לבד את תהליך האבל בלי שהיתי מודעת לכך. היצירה אפשרה לי לעבד את האבל הפרטי שלי על האובדן הגדול שחוויתי. היום אני נזכרת בא' בשמחה ולא בעצב.
מודה לרקפת שחשפה אותי לנפלאות היומן הויזואלי שהיה ועודנו מיכל לכל אותן טלטלות ריגשיות שכולנו עוברים במסע החיים. תודה על דרך ההנחייה המיוחדת שלה שהביאה לחיי עושר של טכניקות, תובנות, שמחה, תסכול, כאב, עצב, אכזבה והכרות עם שמאניזם Voice Dialogue ותודה לכל הבנות המיוחדות שפגשתי לאורך השנים ושהכניסו אותי לעולמן הפנימי. מאחלת לכולם למצוא את ה"יומן" שלהם ומאחלת לעצמי להמשיך להתרגש כל יום מחדש מהכלי הנפלא שמצאתי.