בית קפה אחד וגעגוע
תמיד חלמתי שיהיה לי בית קפה קבוע. אחד כזה שאיך שאני מתיישבת, המלצר יודע בדיוק מה אני שותה ואיך אני אוהבת את הקפה שלי. "קפה שכונתי". לפני כמה שנים חשבתי שמצאתי אחד כזה. אני לא זוכרת איך התחיל הרומן שלי עם אותו בית קפה אהוב, אבל עם הזמן הוא הפך להיות בית הקפה הקבוע של חברה שלי ושלי. זה לא היה קפה שכונתי. אבל היה לו בדיוק את מה שאהבנו. פניני עם גבינת עיזים ופלפל קלוי לי, ופניני עם גבינה צהובה ושינקן לחברה שלי, קפה על סויה וכדור שוקולד קטן. זה כל הסיפור. הכל היה מדויק. הגודל של הלחמניה והגודל של כדור השוקולד וגם הקפה היה בחוזק המתאים.
כמעט כל בוקר, לפני העבודה, הינו פותחות שם את היום. וככה זה נמשך כשנה וחצי. הרגשנו שמצאנו את המקום שלנו. וכמו כל דבר טוב שמתרגלים אליו והופך לחלק מהשגרה שלך אתה מתחיל לקחת אותו כמובן מאליו. יום אחד הגיעה ההודעה שבית הקפה עומד להסגר. בהתחלה סרבתי להאמין. התפללתי שזה לא נכון. ממש כאב לי בלב. בסמוך להודעה על סגירתו של בית הקפה הודיעה לי חברתי שהיא נוסעת לשליחות של שלוש שנים בניו יורק. משהו שהיא בניגוד לרובנו, ממש לא רצתה. בשורה כזאת דרשה מפגש בהול בקפה. מפגש שמפאת
דחיפותו, התקיים אחר הצהריים. היא, מסתבר כבר שכחה, אבל אני עדיין זוכרת את אותו אחר הצהריים בקפה. שתינו יושבות עצובות וחפויות ראש. אני מנסה לעודד אותה שמדובר פה על ניו יורק - כמה רע זה כבר יכול להיות? והיא מתקשה להתעודד.
חברה שלי נסעה לניו יורק ובית הקפה נסגר. החלום שלי על מקום שבו יכירו בדיוק איך אני אוהבת את הקפה שלי לא התגשם מעולם, כי אפילו שם בבית הקפה האהוב שלנו המלצרים המתחלפים תדיר לא תמיד ידעו מה אנחנו מזמינות קבוע יום אחרי יום. נראה שהרבה מבתי הקפה השכונתיים מתקשים לשרוד ובמקומם נכנסים בתי קפה של רשתות גדולות, כאלה שמגישות בכל מקום את אותו אוכל ואתה כבר מכיר בעל פה את התפריט שלהן.
היום
חברה שלי כבר מזמן חזרה מניו יורק. אנחנו ממשיכות להיפגש לקפה, אבל מקום כמו אז, עדין לא מצאנו. כלומר, היא דוקא מצאה אבל אני לא אוהבת אותו. הכסאות בבית הקפה שאני אוהבת לא נוחים לה. הרבה זמן עבר מאז, דברים השתנו בחיינו אבל עד היום אנחנו נזכרות בגעגועים בבית הקפה ההוא מפעם. בפניני שאהבנו, בכדור השוקולד שהיה בול בגודל הנכון ובהפוך על סויה שהיה בדיוק בחוזק המתאים.
קפה דבורה
עכשיו אני גרה במקום אחר. לפעמים בבוקר אחרי שאני מורידה את הבן שלי בבית הספר אני הולכת ל"קפה דבורה" המיתולוגי ברמת חן. ללא ספק אחד שעונה על ההגדרה של "קפה שכונתי". עדיין עם העיצוב המקורי ועם פרלמנטים קבועים. מתה על הקפה שלהם וגם על העוגיות. אני לוקחת קפה ועוגיות במשקל ונהנית מכמה דקות עם עצמי לפני שמתחיל היום.
אם אהבתם את הפוסט אל תשכחו להרשם למטה לקבלת עידכונים.