איך להתבונן ביצירת אמנות

איך להתבונן ביצירת אמנות בעזרת צילומיו של האמן עדי נס

בימים אלה מתקיימת במוזיאון ארץ ישראל תערוכה בשם "מיתולוגיות ארצישראליות", תערוכה משותפת לצלם עדי נס ולצייר אלי שמיר". התערוכה המצויינת מפגישה שני אמנים מעולים שבעבודותיהם יש הרבה מהמשותף.

זוהי תערוכה שבה צופים ישראלים ירגישו מאוד בנוח כיוון שהעבודות המוצגות בה מספרות את הסיפור של מדינת ישראל. סיפור שכל ישראלי מכיר.

לא נכנס כאן לדיון על מהי עבודת אמנות "טובה" כי זה ויכוח ארוך שנים. יצירות אמנות שאפשר למצוא בהן כמה רבדים / משמעויות/ הן ללא ספק עבודות מעניינות יותר, ואם נדע לפענח את המסרים שמסתתרים בהן נעשיר את חווית הצפייה באמנות. בעקבות הרצאה מרתקת ששמעתי במוזיאון "ארץ ישראל" שנקראה: "זיכרון צילומי וחירות אמנותית" בה השתתפו אוצר הצילום של "מוזיאון ארץ ישראל" גיא רז והאמן עדי נס, חשבתי שצילומיו של עדי נס יכולים לשמש דוגמא לאופן שבו בונה אמן את עבודת האמנות, כיצד הוא מטעין אותה במגוון משמעויות ובאילו אמצעים אמנותיים הוא משתמש כדי להעביר את מסריו. הצילומים נראים ממבט ראשון פשוטים להבנה, אבל למעשה, הם מתוחכמים ועשירים בפרטים שכאשר מבחינים בהם, חווית הצפייה הופכת למרגשת ועמוקה.

עבודותיו של נס עלולות להיות מתעתעות והצופים עלולים לחשוב שאלו תמונות אמיתיות אולם כ ל הצילומים מבויימים לחלוטין לפרטי פרטים (כולל הפצע על השפה של החייל) והם מצולמים בפילם ומפותחים בחדר חושך. עדי נס הסביר שהבחירה בסוגה של צילום מבויים מאפשרת לו לשלוט בכל ארגז הכלים שהצילום מעמיד לרשותו: הוא יכול לבחור את המצלמה ובכך לשלוט באיכות של התמונה כך שיהיה ניתן להגדיל אותה לגודל שהוא בוחר, הוא יכול לבחור את המצולמים, את הבגדים שלהם, לבחור את התאורה ולשלוט בכל הסט הצילומי ובתוצאות הסופיות.

עדי נס מעדיף שלא לתת שמות לעבודותיו כדי להשאיר אותן פתוחות ככל הניתן לפרשנות של הצופה.

זה היופי באמנות, כל אחד יכול לראות בה דברים שונים. לפעמים, כפי שקרה עם הצילום "הסעודה האחרונה" (פה למטה) השם ניתן על ידי הקהל והוא אימץ אותו וככה הוא קורא לעבודה היום.

"הסעודה האחרונה - עדי נס מתוך סדרת "החיילים

במהלך 20 שנות יצירה יצר נס 5 סדרות של צילומים:

1."חיילים" סדרה שבה 22 צילומים ונעשתה בין השנים 1994 - 2000 מתמקדת בתצלומים מבויימים ובהם דימויים של חיילי צה"ל. התצלומים המוקדמים בסדרה תיארו את החיילים כאקרובטים, להטוטנים או בולעי אש, בחלק מדימויי הסדרה מופיעים חיילים המשחזרים כביכול נושאים מן האמנות הנוצרית, כגון "הפייטה" ו"הסעודה האחרונה", או מוצגים במצבים יומיומיים, אנטי-גיבורים כגון שינה.

2. "נערים" שהתבססה על סיפורים מהמיתולוגיה היוונית ומתכתבת עם עבודות מוכרות מתולדות האמנות. הסדרה

עוסקת בנערים מזרחיים שחיים בפריפריה כאשר העיר שבה הם חיים היא גם הכלא שלהם.

3. "אסירים", שהופקה לראשונה למגזין האופנה ווג לגברים.

4. סיפורי התנ"ך שבה יש 24 תמונות ולקח חמש שנים להפיק אותה עוסקת בהומלסים ואנשים משולי החברה ששואלים

את עצמם שאלות על זהות.

5. סדרת "הכפר", סדרה של 13 צילומים שמצולמת בכפר דמיוני בעמק, שמסמל את ארץ ישראל היפה והעובדת. הכפר הוא מטאפורה למדינת ישראל. ארץ ישראל היפה, מקום קטן עם נופים ירוקים. מקום שקם אחרי טרגדיה, טרגדיה שנוכחת גם בחיי היומיום שלנו במדינה. בצילומים יש רמזים לטרגדיה. משולבים בהם אלמנטים מהטרגדיה יוונית (התיש, המקהלה, העיוור והגיבור הטרגי) והדמויות נראות כגרסה המודרנית לאירועים ודמויות מהתנ"ך.

הצילום נעשה רגע לפני האסון או רגע אחריו.

עבודותיו של עדי נס מרובות רבדים. בכל צילום ניתן למצוא כמה וכמה מסרים ונושאים. כגבר יהודי, ישראלי, הומוסקסואל ממוצא מזרחי ובן עיירת פיתוח, עבודותיו עוסקות בגבריות, בהומוארוטיות, בישראליות ובמתח בין המרכז לפריפריה. בצילומים אפשר לזהות סצינות/ דמויות מוכרות מסיפורי התנ"ך. בהיותו אמן ניתן למצוא בצילומיו גם סצינות מתולדות האמנות.

מתוך העיסוק בזהות האישית שלו עולים בעבודות גם נושאים פוליטיים. למשל סדרת "החיילים".

סדרת החיילים:

מדוע בחר האמן ב"חיילים" לנושא של הסדרה הראשונה שלו?

ראשית באותה תקופה צה"ל עדיין שהה בבוץ הלבנוני (מלחמה שהתחילה כשעדי נס היה בכתה י"ב). חלק מהנופלים במלחמה היו מכרים של האמן וכעבור 18 שנה היתה לו הרגשה שהחיילים נשכחו בבוץ הלבנוני והוא רצה להחזיר אותם ל"קדמת הבמה". סיבה נוספת נובעת מהשאלות שמעסיקות אותו כאמן ישראלי ואלו הן בין השאר, שאלות של זהות וגבריות. דרך מדי צבא היה לו קל יותר להביא את הערכים הללו לצופים כי כל אחד מאיתנו היה חייל או יהיה חייל והצבא הוא חלק מהמאפיינים של הישראלי. כשצעירים אחרי צבא נפגשים בטיול הגדול בחו"ל הם ישאלו אחד את השני: מאיפה אתה? היכן שרתת? שתי שאלות על זהות שמאפשרות להם למקם את האדם אותו פגשו ולאפיין אותו: מה עשה ומהיכן בא. בתקופה שבה עדי נס, החל לצלם את סידרת החיילים הנושא ההומוסקסואלי עדיין לא היה מדובר והוא חיפש זירה שבה יוכלו לבוא לידי ביטוי הנושאים שהעסיקו אותו כגון: משחק גברי, הומוארוטיות, אחווה גברית ומתחים בין גברים. עדי נס טוען שכאשר אתה גדל כ"שונה" ו"אחר" כקוויר אתה גם רואה את הדברים אחרת ומתבונן אחרת בעולם. כאשר מישהו שמרגיש שונה ובעמדה מוחלשת (הומוסקסואל במקרה הזה) לוקח את המיתוס החזק של החברה (הישראלית) צה"ל, צבאיות, ישראליות, אחווה גברית ומחבר את זה להומוסקסואליות הוא אומר: "זה גם שלי". גם אני חלק מהחלום ומהחברה הישראלית. יתרה מכך, שבירת המיתוס היא גם ברמה הפוליטית. האופן שבו מעצב עדי נס את דמויות החיילים כמשתתפים בקרקס: בולע האש, השרירנים, הפריק, ההולך על חבל, כשהם ישנים, צוחקים, משוחחים, כשהוא בוחר בתאורת בין הערביים רכה וחומלת הוא מציג את את החיילים באור אנושי ואפילו ילדי. אין בתמונות דימויים מצ'ואיסטים או כאלה שמנסים להציג "חייל גיבור" כפי שהכרנו בעבר. בכך שהוא מציב חיילים בצילום המשחזר כביכול את ציור ה"סעודה האחרונה" של ישו, הוא הופך את ישו לחייל (או להיפך) ובכך החייל הופך להיות קורבן כמוהו.

דוגמא לכמה מהאמצעים האמנותיים בעבודותיו של עדי נס:

התבוננות בסדרות השונות חושפות כמה מהאמצעים האמנותיים שבהם בחר האמן לצורך העברת המסרים בעבודות.

תאורה- לכל סדרה יש סגנון תאורה שונה שמאפיין אותה. לדוגמא: בסדרת "הנערים" בחר האמן לצלם באור יום שהוא אור קשה, קונטרסטי וחזק ומטרתו היתה לחשוף את האופל של החיים בעיר שבה הם חיים. היא גם הכלא שלהם.

לעומת זאת בסדרת "החיילים" בחר כאמור, עדי נס בתאורת בין ערביים, אור רך, חומל שמציג את החיילים באור אנושי ואפילו "ילדי.

פרטים חוזרים - לדוגמא: בכל הצילומים בסדרת "הנערים" יופיעו סורגים והיא מצולמת כולה בחללים נמוכי תקרה: הנערים תמיד רוצים לברוח מהפריפריה אבל הם לא יכולים כי התקרה (תקרת הזכוכית) נמוכה, ואין יוצא ואין בא (כי קו האוטובוס שעובר שם מסתיים ב 19:30 בערב).

צבעוניות, בחירת השחקנים שיופיעו בצילום (למשל תאומים זהים, נערים עם חזות מזרחית),

שילוב של אלמנטים מהטרגדיה היוונית בסדרת ה"כפר" לדוגמא: המקהלה,

דימויים מהמיתולוגיה היוונית (סדרת ה"נערים"), צילומים שבהם יש דימויים מתוך יצירות מוכרות מתולדות האמנות (הפייטה, הסעודה האחרונה) או מסצינות ידועות ומוכרות מהתקופה המודרנית. מובן שאלו רק דוגמאות לאמצעים האמנותיים שבהם משתמש עדי נס בצילומיו וככל שנעמיק להתבונן בהם נמצא קרוב לוודאי עוד פרטים וסמלים.

דוגמא קטנה להתבוננות בתמונה:

ללא כותרת 1995 תמונה מתוך סדרת "החיילים"

במבט ראשון נראה שני חיילים שאחד מהם פצוע. יש כאן מערכת יחסים בין חובש לפצוע, או מערכת יחסים בין שני גברים שאחד מהם בעמדה נחותה והשני בעמדה חזקה. התנוחה שבהם הוא בחר לצלם אותם היא מחווה לאחת התמונות הידועות בתולדות האמנות "הפייטה" פסלו של מיכאל אנג'לו שנמצא בכנסיית סן פטרוס בותיקן שבו רואים את מריה מערסלת את ישו המת מיד לאחר שהורד מהצלב. כישראלים, הצילום יכול להתפס גם כמהדהד לשיר "בלדה לחובש" שכתב דן אלמגור ושר יהורם גאון. העובדה שהאמן בחר לחשוף את האיפור מחזקת את העובדה שהצילום כולו מבויים ואין בו פרט אחד שהוא מקרי, לכן כל פרט בתמונה יכול לקבל משמעות סימלית. הצילום מנציח רגע אחד אך כזה שאוצר בתוכו סיפור שלם שאנחנו יכולים לפענח. בצילום, אפשר לזהות כמה מהנושאים שבהם עוסק עדי נס בעבודותיו כגון: גבריות, הומוארוטיות, ישראליות, צבא וכמובן באזכור לפסל מתולדות האמנות שבו הוא (שוב) "משווה" את החייל הפצוע לישו המת בזרועות אמו, הוא מרמז למחיר שמשלמים החיילים והאמהות.

למצוא משמעויות שונות ביצירות אמנות יכול להיות מהנה ומאתגר ואין צורך "להבין באמנות" לשם כך. מצד שני הדבר החשוב לדעתי, הוא פשוט להנות מהיצירה עצמה. עבודות שונות נוגעות בכל אחד אחרת כי כל אחד מאיתנו מגיע לצפייה עם מטענים רגשיים שונים.

אישית, מאוד אהבתי את התערוכה "מיתולוגיות ארצישראליות" ואני ממליצה לכולם ללכת לצפות בה.

אשמח לשמוע מה חשבתם על התערוכה ואיזה עבודות אהבתם במיוחד.

מוזמנים להרשם לניוזלטר שלי לקבלת כל הפוסטים ישירות למייל.

עוד על עבודותיו של עדי נס תוכלו לקרוא במאמר הזה.