מתערוכת הצילום PHOTO IS:RAEL ועד לתערוכת הצילום CONFLICT, TIME, PHOTOGRAPHY בטייט מודרן לונדון
מה למדתי מהצלמת דיאנה מטר
הפוסט הזה נכתב בעקבות ביקור בתערוכה PHOTO IS:RAEL המוצגת בימי קורונה אלה בכיכר המדינה בתל אביב.
קשה לומר שאהבתי את התערוכה הנוכחית (למען ההגינות יש לומר שלא הספקתי לראות את כולה) אבל הרעיון של אמנות במרחב הציבורי תמיד משמח אותי.
התערוכה PHOTO IS:RAEL גדולה וקשה להקיף את כולה בביקור אחד. שנית, התנאים הפיזיים (חם, רועש) מקשים על הריכוז.
בחלק הקטן שבו הצלחתי להתעמק (כולל קריאה של ההסברים) מצאתי לפחות שלוש טעויות בשימוש של זכר ונקבה (למשל: חמש מחנות ריכוז, חמישה מדליות זהב) דבר שצרם לי מאוד. אני מצפה שלפחות בתערוכות, ההסברים יהיו מוקפדים מאוד גם מבחינה דקדוקית.
CONFLICT, TIME, PHOTOGRAPHY
התערוכה PHOTO IS:RAEL, הזכירה לי תערוכת צילום מיוחדת שראיתי בטייט מודרן בלונדון בשנת 2015.
כתבתי בעבר שתערכות בלתי נשכחות הן נדירות מאוד.
התערוכה שנקראה CONFLICT, TIME, PHOTOGRAPHY הקיפה למעלה מ -150 שנות עימות ברחבי העולם מאז המצאת הצילום. התערוכה עסקה "בחלוף הזמן" - כאשר והעבודות היו מסודרות על פי משך הזמן שעבר מהאירוע לצילום שלו.
היו מקומות ואירועים שצולמו ברגע שבו הם התרחשו (למשל צילום של הטלת הפצצה בהירושימה), צילומים שצולמו ימים ושבועות אחרי האירוע ועד כאלה שצולמו עשרות שנים אחר כך.
לדוגמא: צילומים שצולמו שבעה חודשים לאחר הפצצת האש בדרזדן מוצגים לצד צילומים שצולמו שבעה חודשים לאחר תום מלחמת המפרץ הראשונה. תמונות שנעשו בווייטנאם 25 שנה לאחר נפילת סייגון מוצגות לצד אלה שצולמו בנגאסאקי 25 שנה לאחר הטלת פצצת האטום.
הבחירה של האוצרים לבנות את התערוכה על פי הזמנים שבהם צולמו העבודות ולא על פי המקום שבו הן צולמו ביקשה לתת לצופים אפשרות ליצור הקשרים חדשים ולראות את הקונפליקטים שצולמו בדיעבד, במבט חדש.
התערוכה הזאת נשארה חקוקה בליבי גם בגלל החוויות האישיות שהזדמנו לי שם עליהם אספר בהמשך.
מנעורי חלמתי להיות "אשת העולם הגדול", לשם כך השקעתי מאמצים רבים בהם הליכה לתערוכות צילום למשל, אבל מסתבר, שהמאמץ לא תמיד נושא פרי, ומדי פעם הפרובינציאליות מרימה ראש כמו שקרה לי עם כניסתי לתערוכה זו.
מיד כשקראתי שהתערוכה עוסקת באזורי קונפליקט היה לי ברור שחלק נכבד ממנה יעסוק בישראל ובביקורת עליה... אז זהו שלא. בדיוק שם הסתבר לי שאנחנו לא במרכז העולם, ולמעט תמונה אחת לא היו צילומים שעסקו בקונפליקט הישראלי - ערבי. הבנתי, שלא חסרים סכסוכים בעולמנו ולרובם אין קשר אלינו.
פגישה מקרית ומעניינת
מיד עם כניסתי לתערוכה "נצמדה" אלי אישה (בערך בשנות השבעים שלה) ופצחה עימי בשיחה.
היא פתחה את דבריה בכך שאמרה: "מדברים כל כך הרבה על מלחמות ובכל זאת כלום לא משתנה והמלחמות לא נגמרות". אמרתי לה שאולי זה בגלל שמי שבאמת צריך לראות תערוכה כזאת לא יגיע לכאן.
המשכנו ללכת, היא סיפרה לי שהיא אמריקאית ושהבת שלה שגרה כיום בלונדון, היא צלמת שעבודותיה מוצגות פה בתערוכה.
לפעמים, במפגש קצר בין אנשים זרים נאמרים הדברים הכואבים ביותר והכנים ביותר. עוד לפני שהמשיכה לספר לי על הבת הצלמת, היא אמרה לי שהיא לעולם לא תהיה סבתא...ולכן היא מאמצת את הנכדים של החברות שלה.
היא הסבירה שיש לה שתי בנות ששתיהן עברו כבר את הגיל שבו אפשר להיכנס להריון. הצלמת מקדישה את כל כולה לאמנות, היא קרייריסטית ואין לה זמן לילדים. לא זוכרת מה סיפרה על הבת השנייה אני רק זוכרת שחשבתי לעצמי איזה מזל יש לה שהיא לא חיה בישראל כי אז אולי היה לה קשה יותר לא להיות סבתא.
בהמשך היא סיפרה שרק אתמול הבת שלה קיבלה מועמדות לפרס יוקרתי על סך 100 אלף דולר. מסתבר, שהצלמת נשואה לבחור ממוצא לובי שאביו היה ממתנגדי שלטון קדאפי והמשפחה נאלצה לברוח למצריים כשהבן (זה שנשוי לבתה) היה בן 7. האב נעלם בלוב. זה סיפור הרקע לסדרת הצילומים אותם הציגה הבת בתערוכה הזאת.
בהתחלה חשבתי שהיא סתם מספרת שהבת שלה מציגה בתערוכה, אבל כעבור מספר דקות הגענו לחדר שבו פגשנו את הבת. מיד ביקשתי ממנה להכיר בינינו. כשנודע לצלמת מפי האם שהיא סיפרה לי על מועמדותה לפרס היא כעסה עליה. הבטחתי לה שלא אגלה לאיש.
עד כתיבת הפוסט לא ידעתי את שמה של הצלמת אבל תחקיר קצר העלה ששמה הוא דיאנה מטר (Diana Matar)
מסתבר שמטר היא צלמת ידועה ומוערכת שמציגה בכל העולם ואף פרסמה ספרי צילום.
בהסבר לעבודותיה בתערוכה נכתב:
חלק ניכר מעבודותיה של דיאנה מטר עוסקות בדיקטטורה, קולוניאליזם ואלימות בחסות המדינה, והאופן שבו הם משפיעים על הסדר החברתי העכשווי בעולמנו.
בשנת 2012, שבעה חודשים לאחר נפילת משטר קדאפי, נסעה מטר ללוב כדי לצלם שם אתרים שבהם התרחשה האלימות הפוליטית משנת 1977 ועד 2011.
הצילומים מציגים נופים וצילומים אדריכליים של מקומות בהם התרחשו הפרות זכויות אדם במהלך הדיקטטורה של קדאפי וגם לאחר מכן, בתקופת מלחמת האזרחים בלוב.
במקרים של הפרות זכויות אדם, רק לעתים רחוקות יש עדויות פיזיות לפשע. "בדרך כלל אין גופה, אין קבר מסומן, אין הוכחה פלילית", אומרת מטר. התמונות כאן, מייצגות 'ראיות' למעשי אלימות שלא היו מתועדים ובמקרים רבים הוסתרו על ידי המשטר. הטקסטים האישיים וההיסטוריים הנלווים לצילומי העבודות מעידים על אירועים שונים שקרו.
מטר תיארה את העבודות כ"תגובה להיעלמותו הכפויה של החותן שלה, שהיה מנהיג אופוזיציה בלוב, בתקופת משטרו של קדאפי בשנת 1990". בעבודותיה היא עוסקת לא רק בהשפעות הדיקטטורה על האומה, אלא גם על ההשפעה שיש לה על המשפחות והקהילה שנותרו מאחור.
חוויה משמעותית נוספת קרתה תוך כדי השיחה עם מטר על הצילומים שבתערוכה ועל דרך העבודה שלה.
כשנתיים לפני התערוכה (בשנת 2013) התחלתי ללמוד צילום "במדרשה" בית ברל במסגרת לימודים לתואר שני. הקורס הראשון היה "יסודות הצילום", שבו קיבלנו בערך כל שלושה שבועות נושא חדש לצילום. הנושאים היו נושאים מופשטים כגון: בית, תהליך, סדר יום, המקום שבו אני רוצה למות וכד'.
מאוד נהניתי מהקורס, המחשבות סביב הנושא, הבחירה מה לצלם, היכן לעשות זאת ואיך לצלם העסיקו אותי ימים רבים. הנה דוגמא לעבודה שלי בנושא "תהליך":
במשך שבועיים תיעדתי זר נוריות, ובסוף התהליך בחרתי שש תמונות אותן חיברתי ברצף. העבודה מתארת תהליך של התפוררות וניתן לראות בה משל למעגל החיים.
"ירד לי האסימון"
כשדיאנה מטר הסבירה לי את דרך עבודתה, "ירד לי האסימון" ופתאום הבנתי לעומק מה למדתי במשך שנה שלמה אצל רם ברכה: כיצד להפוך נושא / רעיון מופשט למשהו מוחשי. הפרה של זכויות אדם זה משהו שלא ניתן לראות בעיניים, וכאן מתבטאת היצירתיות של האמן והיכולת שלו להעביר באופן חזותי ומובן לצופה, מושג ערטילאי.
השיחה עם הצלמת, חידדה את ההבנה שלי על האופן שבו ניתן להשתמש בצילום לצורך העברת מסרים / רעיונות לא מילוליים.
אין לי ספק שהיום, הייתי עושה בחירות אמנותיות שונות לגמרי מאלה שעשיתי בקורס.
הכתיבה של הפוסט הזכירה לי שוב כמה יופי יש באמנות: בזכותה נפתחים ערוצים חדשים, הדמיון מתחיל לעבוד, עולים זיכרונות, אסוציאציות, מחשבות, תחושות פיזיות ורגשות.
מקווה שתמיד נצליח לזכור שזה לא חשוב אם לא הבנו עד הסוף את היצירה או למה בדיוק התכוון האמן, כי בסוף, בסוף נשארת החוויה האישית והפרטית שעברנו שהיא ייחודית רק לנו.
ראיון עם דיאן מטר
איך שהפגישה המקרית עשתה לך את התערוכה! איך סיפקה לך נקודת מבט חדשה ותובנות חדשות!
פוסט מרתק. קראתי את הספר "עולם של גברים" שכתב בן זוגה של הצלמת. התמונות שלה משלימות ומלוות את מה שקראתי בספר. איזו פגישה מענינת.