מוזאוני אינסטגרם - אמנות השלב הבא

מהם "מוזיאוני האינסטגרם" וכיצד הם משפיעים על עולם האמנות

ברוכים הבאים למוזיאוני האינסטוש בהם המדיה היא התוכן מוזיאון הגלידה, מכונת החלום, מפעל הצבעים - בזה אחר זה נפתחים בארצות-הברית מתחמי חוויה, שמציעים בעיקר שיטוט בין מיצבים מרהיבים, שמצטלמים נפלא באינסטגרם.

מוזיאוני אינסטגרם הם מתחמי "פופ אפ" של חברות מסחריות, שמוקמים לתקופה מוגבלת ותפקידם לספק למבקרים חוויה.

המתחמים מעוצבים כך שיצטלמו יפה לאינסטגרם ומאפשרים לדור המילניום שמחפש את רגע הסלפי המושלם, הזדמנות לצלם תמונות יפות עבור הפיד שלו באינסטגרם.

מתחמי "פופ אפ" מוקמים כאמור, לתקופה מוגבלת, לרוב במיקום בו לא פעל בעבר אף מוזיאון. הבחירה במתחמי פופ-אפ שמוקמים לזמן מוגבל, מסייעת לתנופה הכלכלית.

ראשית, זה "מתדלק" היטב את הפחד מהחמצה - (Fear of Missing Out) FOMO פחד שמהווה תמריץ למבקרים.

ההתרגשות שנוצרת סביב המקום היא שמאפשרת את הצלחתו. אם ניתן לבקר בכל עת, בהכרח יש פחות טירוף במדיה החברתית (אם בכלל), דבר שמסכן את הצלחת המתחם שפירסומו נשען בעיקר על רשתות חברתיות.

מוזיאונים רבים בעבר, אסרו על צילום בתערוכות. לעומתם, "מוזיאוני האינסטגרם" מעודדים את המבקרים לצלם כמה שהם רוצים, לפרסם את התמונות ברשתות החברתיות. פעולת הצילום, ושיתוף הצילומים ברשתות החברתיות הופכות את המבקרים לחלק מהחוויה. הפרסום ברשתות החברתיות הוא סוג של פרסום "מפה לאוזן" ובזכותו החברות אינן צריכות לעשות את עבודת הפירסום בעצמן.

רעיון התחלופה עוזר לגוון את החוויות, אפשר לעבור מעיר לעיר, ואפשר גם לעבור מחוויה לחוויה: היום זה גלידה, בעוד חודשיים זה פיצה - הנושא משתנה אבל העקרון נשאר, במיוחד כשמדובר על מתחמים שעוסקים באוכל שהוא אחד התחומים החזקים של הרשת החברתית הוויזואלית, ש"אוהבת" מאוד תצלומי אוכל.

אחד הדברים המשמעותיים במוזיאוני האינסטגרם מעבר לכך שהם אמורים להצטלם יפה לאינסטגרם הוא היותם "ספקי חוויה".

כלכלת החווייה

בארצות-הברית קוראים לזה "כלכלת החווייה". כלומר, תפיסת החווייה האנושית כמוצר צריכה. המונח נטבע לראשונה בשנת 1998 במאמר של הכלכלן ג'יימס גילמור והסופר ג'וזף פיין, שחזו כי כלכלת החווייה היא ה"כלכלה הבאה" אחרי כלכלת סחורות, כלכלת מוצרים וכלכלת שירותים. עסקים יצטרכו להציע "חוויות" מקיפות כמוצר, כי כלכלת החוויה היא השלב הבא בהתפתחות הצריכה האנושית.

השינוי התחיל כאמור, במתחמי "פופ - אפ" שהוקמו תחילה בניו יורק ומשם התפשטו לערים מרכזיות נוספות כגון סן פרנסיסקו ומיאמי. לא רק שערים אלה הן ערים גדולות ומתויירות אלא הן מהוות מוקדי תרבות ואמנות מהגדולים בעולם.

חלק ממקימי המתחמים רואים בעצמם אמנים לכל דבר ומכנים עצמם "מעצבי חוויות". לכולם ברור שיש כאן תעשיה בעלת כוח כלכלי גדול. בזמן שהמבקרים עסוקים בהעלאת תמונות יפות לאינסטגרם, הם מעשירים את הקופה של יוצרי התוכן.

מוזיאון הגלידה

כשפתח את שעריו לראשונה ביולי 2016, מוזיאון הגלידה כבר ספר את הימים עד שיסגר. תערוכת האמנות האינטראקטיבית התבססה על גלידה וסוגי ממתקים אחרים באופן שביקש מהמבקרים לחשוב על אוכל וצבע בדרכים חדשות. המוזיאון, שנוסד על ידי מריאליס באן, הכיל מספר חדרים עם נושאים שונים וצבעים צבעוניים.

באן שם דגש רב על יצירת חוויה לדור האינסטגרם. צילומים וסרטונים של חדרים ורודים, גביעי גלידה התלויים כמו אורות וסרטונים של אנשים ששוחים בבריכת סוכריות כבשו את הרשת.

אלפי תמונות סלפי צולמו במהלך הזמן הקצר שהמוזיאון היה פתוח בניו יורק, והועלו לרשתות החברתיות הפופולריות כמו פייסבוק, פליקר ואינסטגרם. מאז צץ המוזיאון בלוס אנג'לס, במיאמי ובסן פרנסיסקו עם אותו אפקט של צילום עצמי. עד כה ביקרו בו כחצי מיליון איש.

סוג כזה של תוכן היה שמור בעבר לבלוגרים של סגנון חיים ולדוגמניות אינסטגרם. אך הנגשת המרחבים הפוטוגנים הללו לקהל הרחב - שם מעודדים את כולם לצלם את התמונות הטובות ביותר שהם יכולים - הופכת את כולנו ליוצרי תוכן. וזה מה שרוצים המותגים.

המדיה היא התוכן

אינסטגרם שינתה את הנוף התרבותי ומוזיאוני האינסטגרם אימצו את התופעה בהתלהבות.

קהל המבקרים העכשווי כבר לא מסתפק בלהיות צופה בלבד. הוא רוצה אינטראקציה כלשהיא.

אחת הדרכים לגרום למוזיאון להיות פופולארי ברשתות החברתיות היא להשקיע בטכנולוגיות תצוגה דיגיטליות יפות ודינמיות. לא רק שזה נראה נהדר בפיד האינסטגרם ומחוצה לו, אלא שניתן לשנות את התוכן המוצג בהם מתי שרוצים, כך שלמבקרים תהיה תמיד סיבה טובה לחזור.

כדי להפוך את המבקרים במוזיאון לחלק מהחוויה ניתן בין השאר לעשות שימוש בטכנולוגיה של VR ו- AR.

מה זה VR ו - AR ומה ההבדל ביניהם?

מציאות מדומה (או Virtual Reality) היא מציאות שונה לגמרי מזו האמיתית. היא פועלת באמצעות מחשב ובעזרת כלים ייעודיים, כגון קסדה או משקפת מציאות מדומה, שבעזרתם ניתן לעשות תנועות ולטייל בתוך מרחב שאין לו שום קשר למרחב האמיתי שבו נמצאים המשתמשים. על ידי מציאות מדומה ניתן, למשל, לחקור אוקינוסים, לצאת לטיול קצר ביקום או לעשות סיבוב בתוך גוף האדם.

מציאות רבודה (או Augmented Reality) היא המציאות שבה אנו חיים, כשהיא מועצמת בעזרת הטכנולוגיה ויוצרת חוויה שנתפסת בעינינו כמציאותית על אף שהיא למעשה לא באמת קיימת.

לדוגמה, ניתן לכוון מצלמה של סמארטפון לכל עבר ולראות דרכה את הרחוב, את הבית או את המשרד, כשעל המסך נדמה כאילו באותו מקום נמצא גם פוקימון, חור תולעת ליקום מקביל או שלל אלמנטים ויצורים שונים ומשונים.

ההבדל המשמעותי בין שני המונחים הוא, שמציאות מדומה עוסקת בעולם דמיוני לגמרי, שאין לו שום קשר למרחב הפיזי שבו אנו נמצאים;

לעומת זאת, מציאות רבודה מתייחסת לחלל ולאלמנטים שבו תוך הוספה והפעלה של אלמנטים אחרים, ובכך כאילו משדרגת את המציאות האמיתית

מוזיאונים מסורתיים שבשנים האחרונות עושים מאמצים גדולים להיות נגישים למגוון רחב של אוכלוסיות יכולים לשאוב השראה מהדרך בה מצליחים מוזאוני האינסטגרם לשווק את עצמם לקהל.

בואו נראה מספר דוגמאות מיצגות של "עולם האמנות החדש" מישראל ומרחבי העולם:

זומו המוזיאון שבדרך

דוגמא למוזיאון הפופ-אפ הראשון בישראל הוא זומו - המוזיאון שבדרך

זהו מוזיאון נייד שכבר זכה בפרס בינלאומי של בית המכירות סותבי'ס.

זומו הוא מוזיאון נייד, מבוסס קהילה, הנודד ברחבי הארץ ומציג תערוכות מתחלפות שנוצרות ונאצרות יחד עם הקהילות המקומיות. בבסיס הרעיון של זומו עומדת ההנחה שהאמנות יכולה להוות גשר בין כל חלקי החברה הישראלית והיא מפתח חשוב ליצירת קהילה סובלנית יותר. מהנתונים הסטטיסטיים עולה שרק ילד אחד מכל חמישה מבקר במוזיאון לפני גיל 18. לפיכך, יוצא המוזיאון למסע ברחבי הארץ כדי להביא את האמנות לקהילה. בכך הוא מנטרל מרחקים גאוגרפיים, מגשר על פערים תרבותיים, מבטל את ההפרדה בין האמנים לקהל ובין האמנות לקהילה.

זומו מציע מפגש ישיר ובלתי אמצעי בין הצופים לאמנות להציג וליצור יחד את האוסף האמנותי/חברתי החדש של ישראל. המוזיאון מתמקם כל פעם בישוב אחר מהפריפריה למשך כחצי שנה. הישוב הראשון שאירח את המוזיאון היה ירוחם משם נדד המוזיאון לערד, חצור הגלילית, קריית ים ובקרוב הוא יגיע לעיר לוד.

בכל עיר יראה זומו קצת אחרת: בהתאם לחלל העומד לרשותו בכל ישוב.

התערוכת המוצגות בזומו הן תערוכות של אמנות עכשווית שמורכבות מעבודות קיימות ומעבודות שיוצרים במיוחד עבור זומו בשיתוף פעולה אמנים מובילים והקהילה המקומית.

זומו הוא מיזם חברתי פרטי ועצמאי שמאמין שאמנות יכולה וצריכה להפוך לשפה שכולם שולטים בה. יוזמת זומו היא מילנה גיצין-אדירם.

היא כותבת:

“הקמתי את זומו כי אני מאמינה שהדבר שהכי חסר בארץ הוא תרבות, במובן הכי רחב של המילה”, אומרת גיצין-אדירם. “ובזמן שכולם מתלוננים, ובצדק, שתרבות, דרך ארץ ואמנות הפכו למילות גנאי, אני משוכנעת שהדבר הנכון לעשותו הוא לצאת לשטח ולשנות את המצב. אנחנו לא מתכוונים ‘לייצא’ אמנות לפריפריה, אלא לפעול בשיתוף פעולה מלא עם הקהילה המקומית ולהציע ספסל שעליו יוזמנו לשבת יחד כל מי שהמציאות והתרבות בישראל יקרים ללבו”.

המוזיאון הדיגיטאלי בטוקיו יפן

על המוזיאון הדיגיטלי בטוקיו כבר כתבתי בפוסט על אור וצל באמנות.

להבדיל מזומו שבו הדגש הוא על התוכן, המוזיאון הדיגטלי הוא מוזיאון אינטראקטיבי העושה שימוש בטכנולוגיה המתקדמת בעולם על מנת ליצור חויה ויזואלית יוצאת דופן. המוזיאון בנוי כמבוך של חדרים אפלים וריקים, כשהתאורה וחיישני תנועה יוצרים את האמנות, שמשתנה בכל רגע. המבקרים חופשיים לרוץ, לקפוץ, להושיט ידיים, לחקור ולהשפיע על מה שקורה מסביב.

תזוזת הצופים בחלל המוזיאון משפיעה על התצוגה שמשתנה בהתאם לכך. בנוסף, בחלק המוקדש לילדים, מוזמן כל ילד לצייר על פיסת נייר בעל חיים ימי ואז להניח אותו על סורק ובתוך שניות הם מופיעים על הקיר משתלבים בתצוגה ובד בבד גם יוצרים אותה ומשנים אותה.

יאיואי קוסמהה

יאיואי קוסמה האמנית האהובה עלי היא אמנית פורצת דרך. בתערוכות בכל רחבי העולם היא הציגה לא רק ציורים ופסלים אלא יצרה חדרים עוצרי נשימה (שללא כל ספק היוו השראה לכמה מהמייצגים במוזיאון הדיגיטלי) תוך שימוש טבמראות ונורות צבעוניות שהאור בהן התחלף מדי כמה שניות.

בערים מסוימות אנשים המתינו בתור במשך ארבע שעות כדי להכנס לחדרים הללו ולהצטלם בהם. מעבר לכך שזו היתה הזדמנות לחשוף את הקהל לסוג אמנות שונה מהרגיל זה הראה שהקהל צמא לאמנות מסוג כזה.

חדר המראות יאיואי קוסמה

גחליליות על המים יאיואי קוסמה

יאיואי קוסמה יצרה סוג נוסף של חדרים מרשימים שנוצרו כאשר כל החפצים והקירות כוסו באלפי מדבקות צבעוניות. קהל המבקרים השתתף ביצירה תוך שהוא מוזמן להדביק כמה מדבקות שירצה.

זו דוגמא לעבודת אמנות שהקהל אקטיבי ושותף להתהוותה.

תערוכת ואן גוך

תערוכת מולטי מדיה, שעושה שימוש בעבודותיו של הצייר וינסנט ואן גוך היא אולי אחת התערוכות היותר מוכרות, שהוצגה בארץ פעמיים וזכתה להצלחה גדולה. לא ביקרתי בתערוכה כי אישית אני מעדיפה לצפות באומנות מקורית.

עבודות מקוריות של ואן גוך מוצגות מן הסתם רק במוזיאונים "מסורתיים" או באוספים פרטיים.

אין פלא שהתערוכה זכתה להצלחה אדירה בארץ (למעלה ממאה אלף מבקרים) הרי היא עונה באופן מדויק על הצורך העכשוי של הקהל בחוויה ויזואלית. בדומה למוזיאון הדיגיטלי גם כאן, בעזרת טכנולוגיה מתקדמת יצרו חוויה מרהיבה ומושכת. בזכות תערוכות כאלה גם אנשים שלא פוקדים מוזיאונים בדרך כלל יכולים להחשף לציורי מופת ולהנות מהם. הצופה הוא חלק מהתערוכה שמקיפה אותו מכל הצדדים. אם רוצים להמשיך להרויח כסף ניתן תמיד לשנות את תוכן התערוכה ולהתרכז בציורים של אמן אחר, כך שלמבקרים תהיה סיבה לחזור שוב. כפי שכבר כתבתי, בתערוכות מהסוג הזה המדיה והחוויה הן התוכן המרכזי.

כן כדאי לשאול מה הרווח ומה ההפסד שיש לצופה שבמקום ללכת למוזיאון מסתפק בתערוכה אינטראקטיבית, במיוחד כאשר מדובר על ציירים כמו ואן גוך שעבודותיהם קומוניקטיביות מאוד, צבעוניות שקשה מאוד שלא להתאהב בהן.

הסכנות במוזיאוני האינסטגרם

מוזיאוני אינסטגרם יוצרים שינוי עמוק בעולם האמנות לא רק מבחינה טכנולוגית אלא גם מבחינה אמנותית ותודעתית.

מבחינה אמנותית עשוי להיות קושי לשמור על מינון נכון בין הטכנולוגיה לבין היצירה האמנותית מה שקורה כבר עכשיו במוזיאוני האינסטגרם ובתערוכות כגון תערוכת ואן גוך. התערוכות נהיות שטחיות יותר, מתחנפות לקהל ומקדשות את החויה הויזואלית על פני תוכן משמעותי. אני אישית מאוד אוהבת תערוכות קומוניקטיביות ומובנות אבל לפעמים צפייה באמנות דורשת מאמץ. כשהאמנות מורכבת יותר היא פתוחה להרבה יותר אפשרויות פיענוח אישיות וזה כל היופי באמנות טובה.

התערבות של הצופה ביצירת האמנות והיותו חלק ממנה הינה מהנה ביותר ויכולה לתרום גם ליצירה כמו בדוגמת החדר עם המדבקות של יאיואי קוסמה אך עשויה לטמון בחובה גם סכנה מבחינה תודעתית.

כרגע נדמה שמוזאוני האינסטגרם משתמשים במבקרים בעיקר לקידום האינטרסיים הכלכליים והמסחריים שלהם.

אבל, הגם שהאמנות משמשת ככלי תעמולה מאז ומעולם, התעמולה השיווקית העכשווית מסוכנת מבעבר כיוון שהמסרים מוסווים על ידי החוויה הטכנולוגית שהיא כייפית ומהנה. הם עשויים להיות מנוצלים לשינוי תודעתי של הצופה ולהפוך אותו לכלי שרת של גורמים אינטרסנטים שונים כפי שניתן לראות כבר היום בחברות כמו גוגל ופייסבוק.

הנהייה אחרי תערוכות שטחיות וחסרות מסר שכל תכליתן להצטלם יפה לרשתות החברתיות מעקרת לחלוטין את אחד מהיסודות החשובים של יצירת אמנות וזאת הביקורתיות. לאמנות, במיוחד לאמנות האקטיביסטית ישנה חשיבות רבה ביצירת חברה אנושית שיוויונית וטובה יותר.לאמנות, במיוחד לאמנות האקטיביסטית ישנה חשיבות רבה ביצירת חברה אנושית שיוויוני